בתוככי עין כרם במעלה ההר נמצא כפר חבוי הנסתר בינות לחומות גבוהות ושערים סגורים. זה הוא הכפר הרוסי המכונה מוסקוביה, אך יושביו קוראים לו גורני שמשמעותו ההררי ואכן שביל תלול מהמעיין מוביל אליו.
בימים אלו נשלמת בנייתה של כנסייה עטוית – בצלים המחופים זהב. שנים נהגו לכנות מבנה זה בשם הכנסייה הבלתי גמורה של יליזבטה פיודרובנה . לאחר מאה שנים שהמבנה עמד ללא גג הוא מושלם בימים אלה ובכך מוגשם חלומה של נסיכה שהחליטה לפני 100 שנים להנציח את שמו של בעלה האהוב בבניית כנסייה שתהייה היפה והגדולה בכנסיות הפרבוסלביות בארץ הקודש.

יליזבטה הייתה נכדתה של המלכה ויקטוריה. היא גדלה בגרמניה . כשהגיעה לפרקה נמצא לה שידוך הולם בדמותו של הנסיך הרוסי סרגי,מושל מוסקבה, אחיו של הצאר הרוסי . שניהם היו יפהפיים ומסופר שלמרות שזיווגם היה פרי שידוך ניצתה אהבה גדולה ביניהם.
יליזבטה הביאה רוח חדשה לבית הצאר- חמלה וקירבה אל העם. היא עזרה רבות ברכישת אדמות במקומות הקדושים בארץ ישראל.
כשחנכה יחד עם בעלה את הכנסייה מריה מגדלנה בהר הזיתים נדרה שני נדרים – להיות פרבוסלאבית ולהיקבר בחצר הכנסייה. ב1905 נרצח הנסיך סרגי בחוצות מוסקבה ויליזבטה מנציחה את זכרו על ידי בניית הכנסייה בעין כרם. במהפכת אוקטובר כל משפחת הצאר נרצחה וגם יליזבטה.משפחתה מקיימת את נדרה ובעמל רב מבריחה את גופתה דרך פקינג לארץ הקודש. היא קבורה בהר הזיתים ואף הוכרזה כקדושה על ידי הכנסייה הפרבוסלבית.

עם התמוטטות הקומוניזם הוחלט להשלים את בניית הכנסייה בעין כרם. הוגשו תוכניות, אך הרשויות לא אישרו אותם. לפני שנתיים ביקר ראש הממשלה אריאל שרון במוסקבה ונתן אישור לפטריארך הרוסי להשלים את בנייתה של הכנסייה של יליזבטה ובכך חלומה הוגשם באיחור של 100 שנים.
המבקר היום בכפר הרוסי יכול ליהנות ממראות הלקוחים ממקום ומזמן אחר. בכפר שלל כנסיות חבויות. דמויות הנזירות לבושות השחורים מתגלות מדי פעם בין בתי הכפר.קולות של מלאכים נשמעים בזמן התפילה . הכביסה המתנופפת על החבלים – מגלה טפח אינטימי מחיי הנזירות. כיום חיות בכפר כששים נזירות ונזיר אחד. חיימקה הגיע ארצה בגיל שנה מפולניה, ישר לעין כרם עם הוריו פליטי השואה. חיימקה היה יוצא דופן, להבדיל משאר ילדי עין כרם ,הוא לא פחד להיכנס למנזרים הרבים.סקרנותו והחיוניות שבו הביאו אותו למוסקוביה, במעלה ההר-לכפר הרוסי שגרו בו נזירות לובשות שחורים, מנותקות מהמולדת .

נזירות בודדות חיו בכפר הגדול שמשתרע על מאות דונמים. בשבילים הצרים, בין הטרסות המטות ליפול התהלכו להן הדמויות השחורות, חלקן כפופות כליל-אלו הן הנזירות שלקחו על עצמן לעבוד את הבורא 20 שעות ביממה ושלד גופן לא נשא כבר את העומס. הן הלכו לעיתים על ארבע.חיים הקטן היה ילד חייכני, חם, סקרן, אך בעיקר עם לחיים שמושכות אותך לצבוט אותן בכל עת ולתת לו ליטוף.

אחד משיטוטיו ברחבי הכפר הרוסי- המוסקוביה, או כפי שקוראים לו תושביו, גורני-שמשמעותו היא ההררי – נתקל בנזירה יליזבטה.
יליזבטה, נזירה פרבוסלבית, גבוהה ,בהירה , עם עיניים כחולות ויופי סלבי , צבטה את לחייו ופיטפטה איתו קלות ברוסית, הוא לא הבין דבר מלהגה ועם זאת חש באהבתה.המפגש איתה משך אותו לחזור שוב ושוב למנזר ולפגוש אותה.
אט אט התחיל ללקט מילים ברוסית מתוך דבריה. כבר ידע לברך אותה ולהודות לה.יליזבטה פינקה את חיים. אפתה לו את העוגיות שלמדה שהוא אוהב והחלה לבשל לו את התבשילים שזכרה מבית אמה, למרות שנפרדה מהבית ומאמא לפני שנים רבות, בהיותה נערה.חיים חש אהבה אל הנזירה הגבוהה, נהנה מהפינוק שלה, חש ביטחון בנוכחותה. גם בהתבגרותו לא זנח אותה, היא הפכה למעין אמו השניה. בזכות הקשר שלו איתה שלט כבר בשפה הרוסית. בשנת 1972 בא חיים לביקור מיוחד בעין כרם. הוא כבר היה קיבוצניק, שנים אחרי השירות הצבאי ועמד להינשא למיכל, חברתו.

חיים החליט להביא את מיכל לאמו המאמצת-יליזבטה ,שתכיר אותה ולאמו הביולוגית.יליזבטה נרגשה מאוד לקראת הביקור- היא אפתה את מיטב המאפים שאהב, בישלה להם מטובי תבשיליה, קישטה את חדרה בפרחים רבים , כפי שנהגה לקשט את הכנסייה בימי החג של הפרבוסלבים.
היא המתינה בקוצר רוח לחיים ולמיכל, שלא הכירה. יליזבטה שמחה מאוד על הקשר בין חיים למיכל- היא ידעה שהוא מאושר.חיים סיפר רבות למיכל על יליזבטה וגם היא התרגשה לקראת המפגש, אם כי גם חששה- מעולם לא הכירה את עולם הנזירות ובודאי לא את הנזירות הרוסיות .השנים היו שנות מסך הברזל והמלחמה הקרה.בישראל היה חשש מרוסיה ולפיכך כל מה שהיה קשור ברוסיה היה זר ומפחיד.
מיכל נעתרה לבקשתו של חיים ובאה איתו לבקר את יליזבטה שחיים כינה אותה האמא המאמצת שלי.
בהתקרבם לחדר של יליזבטה ,ריחות המאפים והתבשילים הציפו אותם. דמעות ניקוו בעיניו של חיים מהאהבה שנישאה על גבי הריחות . חיים רצה להציג את מיכל בפני יליזבטה אך יליזבטה מיד עטפה את מיכל הקיבוצניקית בחום ,נשיקות וחיבוקים כאילו מיכל הייתה ביתה האובדת.לאחר החיבוק הגדול הראשון הרחיקה אותה בידיה כדי להתבונן בה- עיניה ברקו משמחה ואהבה ,

היא אהבה כל תו בפניה של מיכל ושוב קירבה אותה לליבה בחיבוק נוסף ואז ,כמו אמא טובה, הושיבה את הזוג לארוחת המעדנים שהכינה עבורם.
היא עצמה ישבה בצד ונהנתה לצפות בהם נהנים. כשעמדו להיפרד העניקה למיכל את המתנה שהכינה מבעוד מועד.
ליליזבטה לא היה כסף משלה ומאז היותה נערה לא עזבה את תחומי המינזר בעין כרם ולכן לא יכלה לקנות מתנה למיכל. המתנה שהעניקה לה היה הצמיד שעל ידה.
כשהגיעה במסע העליה לרגל לארץ הקודש עם דודתה, זה היה הדבר היחיד החשוב שהיה לה, המזכרת היחידה מחייה הקודמים טרום הנזירות. המזכרת היחידה מאמה ,שנותרה ברוסיה ומעולם לא זכתה לראות אותה , מאז הפרידה הבלתי מתוכננת.

בצאתם מהמוסקוביה ,פסעו לאיטם לכיוון בית הוריו של חיים שהיה במדרון מעל עמק התימנים.
אמו של חיים כונתה על ידי תושבי עין כרם הפולוניה . לאמו הייתה חנות גלינטריה במרכז הכפר, חנות שבה ניתן היה לקנות בגדים ולבנים לילדי עין כרם בשנות ה-50 וה-60. פעמים בשנה קנו תושבי עין כרם, בפסח ובראש השנה. אמו כתבה את כל החובות במחברת וכשהיה כסף , אם היה, שילמו.
חיים צעד בכבדות לבית הוריו. מיליזבטה יצא בתחושת התרוממות, שמח שכך מיכל התקבלה על ידה. אך עתה, חשש מאוד כיצד אימו תקבל את אשת חיקו, את אשתו לעתיד.
אמו מאוד אהבה אותו, חיבקה אותו חיבוק דב עז והיה ברור לו שקבלת הפנים למיכל יכולה להיות שונה בתכלית השינוי מזו של יליזבטה.
בליבו אמר יש מקרים שעדיפה בהם אמא מאמצת על אמא פולוניה.

את קיברה של יליזבטה ניתן לבקר בבית הקברות הקטן במינזר הרוסי. על הקבר כתוב יליזבטה 1974 הוא נמצא בשורה השלישית, מימין לעץ הזית.
הגלינטריה של הפולוניה , אינה קיימת יותר, היא הייתה במרכז המסחרי הקטן במרכז הכפר.